Abraham Geiger hat die Hypothese aufgestellt, dass der Stammvater der Sadduzäer jener Hohepriester Zadok war, der bereits unter Salomon eingesetzt wurde. Da von diesem Hohepriester tatsächlich alle späteren Priester abstammen, mussten die Sadduzäer die Vertreter des legitimen Priestertums gewesen sein. Wir stehen also vor der unglaublichen Tatsache, dass die Pharisäer in ihnen die ganze priesterliche Institution verworfen hätten ... Ferner wird berichtet, dass die Pharisäer das Gesetzbuch der Sadduzäer aufgehoben hätten. Beide Ereignisse wurden sogar zu Festtagen eingesetzt." = 14. Thammus - siehe Seite 119 in Abraham Geiger: "Urschrift und Übersetzungen der Bibel in ihrer Abhängigkeit von der innern Entwicklung des Judentums"

אברהם גייגר, המקרא ותרגומיו בזיקתם להתפתחותה הפנימית של היהדות, בתרגומו של ד"ר י.ל. ברוך, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים תש"ט.

"מרגליות יקרות כאלו אסור שתישארנה בלשון לועזית בלבד: מקומן הטבעי הוא בכתר היהלומים של לשוננו הנצחית ובבית גנזיה של ספרותנו הלאומית ..." (מבוא עמ' מה)

http://www.bialik-publishing.co.il/index.php?dir=site&page=catalog&op=item&cs=214&langpage=heb

"ועשה את יום י"ד בתמוז יום טוב, משום שבטל בו ספר הקנסות של הצדוקים": עמ' 79

"הפסוק בתהלים מט, יב, שכל המתרגמים, והארמי בכללם, גורסים: קברם בתימו לעולם וכו. רק לאחר זמן מצאו בזה דופי, כאילו הצדיקים נשארים בקבורתם לעולם ואין תחיית המתים, ולפיכך שינו את המלה ל"קרבם", שאין לה שום מובן במקום זה. גירסה זו אנו פוגשים מימות סעדיה גאון ואילך." עמ' 113

Hierher gehört auch wohl Ps. 49, 12, wo sämmtl. Uebersetzer mit Einschluss des Chald. lesen: kiwram, ihr Grab ist ihr Haus ewig. Erst später fand man daran Anstoss, als blieben die Todten immer im Grabe, es sei keine Auferstehung, und man änderte das Wort in das hier ziemlich unverständliche kirbam, welcher L. A. wir von Saadias an begegnen. Seite 176

שמעון הנשיא מבית צדוק: עמ' 21

Simon der Fürst aus dem Hause Zadok: Seite 30

"לפיכך כל אותה התקופה של הנשיאים הכהנים מבית צדוק ... נתכווצה במסורת התלמודית למשך דור אחד, שהיא ממלאה אותו על ידי שמעון האחד ...": עמ' 23

"Darum ist die ganze Periode der zadokitischen Priesterfürsten ... der thalmudischen Zeit auf ein Menschenalter zusammengeschrumpft, das sie mit dem einzigen Simon ausfüllt ...": Seite 32

"ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם" במדבר ו, כז – אבל "עם מותו של שמעון הצדיק חדלו הכהנים להשתמש בברכת כהנים "בשם"": עמ' 170

"Und sie sollen meinen Namen legen auf die Kinder Jisrael, und ich werde sie segnen." 4. Mose 6, 27 – aber "Mit dem Tode Simon's ha-Zaddik hätten die Priester aufgehört im Priestersegen "den Namen" zu gebrauchen": Seite 263

"משפחת הכהנים לבית צדוק ... הם לבדם נחשבו לכהנים, הרשאים לעבוד את עבודת הקודש בבית המקדש שבירושלים." עמ' 274

"Die Zadokiten galten als die allein berechtigten Priester für den Dienst am Tempel in Jerusalem." Seite 427

"ההלכה הפרושית באה במקומה של הצדוקית והיא נשתנתה בעקיבות בניגוד מכוון לזו." עמ' 277

"Die pharisäische Halachah trat an die Stelle der sadducäischen und ward in absichtlichem Gegensatze zu dieser consequent ausgebildet." Seite 431

Jesaja 19, 18:  עיר הצדק  Zadokitenstadt  עיר הצדוקים  wurde später zu Heliopolis in Jeremia 43, 13:  בית שמש  Sonnenstadt Seiten 78 - 80  (עברית: עמ' 53)

מקדש חוניו בהליופוליס, עיר החרס (שמש) לפי נוסח מגילת ישעיה מקומראן לישעיה יט, 19-18 במקום "עיר ההרס" בנוסח המסורה - ראה עמ' 241 רחל אליאור: "זיכרון ונשייה – סודן של מגילות מדבר יהודה"

Heinrich Graetz schreibt in seiner "Geschichte der Juden" Band III, S. 30-32: ... kam Onias (Chonio IV.) auf den Gedanken, für den entweihten Tempel in Jerusalem einen solchen in Ägypten zu errichten ... baute ein judäisches Heiligtum. Dasselbe hatte äußerlich nicht ganz die Gestalt des jerusalemischen Tempels, sondern war turmähnlich aus gebrannten Steinen erbaut. Im Innern hingegen waren die Tempelgeräte ganz nach dem Muster der jerusalemischen eingerichtet, nur dass statt des siebenarmigen stehenden Leuchters ein goldener Hängeleuchter an einer goldenen Kette angebracht war. Priester und Leviten, welche sich der Verfolgung in Judäa entzogen hatten, fungierten an diesem Onias Tempel (Bet-Chonjo) mit Opfer und Liturgie. ... Aber durch die wunderbare Erfüllung des Prophetenwortes: "dass in Ägypten einst ein Gottestempel prangen werde", waren sie auch stolz auf den ihrigen und nannten Heliopolis die "Stadt der Gerechtigkeit" (Ir haZedek - Septuaginta zu Jesaja 19,18) ... Betrachtete man den Gründer des Onias-Tempels, der ein Abkömmlich einer langen Reihe von rechtmäßigen Hohenpriestern war, dessen Geschlecht seinen Anfang aus der Davidischen und Salomonischen Zeit datierte, und dem man die Wiederherstellung des Tempels nach der Rückkehr aus dem Exile verdankte, der Simon den Gerechten zu seinen Ahnen zählte, und dessen Vater der fromme Onias III. war.

Hermann Rönsch schreibt in "Das Buch der Jubiläen" S. 363 - 364: Übrigens gibt es sogar unter den alttestamentlichen Apokryphen ein Buch, welches den Pinchas, Eleazar's Sohn, mit einem strahlenden Nimbus umgibt. Wir meinen das des Siraciden in dem Passus 45, 23 - 26 nach dem griechischen Texte, wo Jenem und seinem Samen das Hochpriesterthum auf ewig zugesprochen wird. Hierzu hat Dr. Geiger folgende Erklärung gegeben (Zeitschr. der Deutschen morgendländ. Gesellsch. XII. (1858) in der Abhandlung: "Warum gehört das Buch Sirach zu den Apokryphen" S. 540 f.): "Bei David, will Sirach sagen, galt die Verheissung nur ihm allein, wie der syrische Text bietet, oder der unmittelbaren Nachfolge, nur dem Sohne des regierenden Königs, ... für Aaron aber gilt die Verheissung allen seinen Nachkommen. Deshalb, so ist hinzuzudenken, ist das davidische Haus, indem vielleicht eine directe Nachkommenschaft des Serubabel erloschen war, auch um seine Bedeutung gekommen: die Nachkommen Aaron's und zunächst des Pinchas haben nicht blos das Hohepriesterthum nicht eingebüsst, sondern sie haben auch die weltliche Herrschaft damit verbunden. Deshalb werden sie auch in den folgenden Versen als Weise und Richter des Volkes gepriesen, ihre Herrlichkeit (syrisch: Herrschaft) werde für ihre Geschlechter nicht aufhören. - David's Nachkommen werden 48, 17 - 49, 4 (griech.) einschliesslich Salomon's mit scharfem Tadel belegt, nur Hiskia und Josia davon ausgenommen. Endlich kommt er zum Schluss in Cap. 50 auf den Hohenpriester Simon ben Onia, der mit einer Ueberschwenglichkeit gelobt wird und von dem so viel Strahlenglanz auf alle Aaroniden ausgeht, dass einer späteren Zeit, welche in diesen die Priester mehr duldete als ehrte, solche Lobeserhebungen nicht sehr angenehm klingen und nicht zur Empfehlung des Buches gereichen konnten."

בן סירא נא, כא - לה

הודו לייי כי טוב כי לעולם חסדו

הודו לאל התשבחות כי לעולם חסדו

הודו לשומר ישראל כי לעולם חסדו

הודו ליוצר הכל כי לעולם חסדו

הודו לגואל ישראל כי לעולם חסדו

הודו למקבץ נדחי ישראל כי לעולם חסדו

הודו לבונה עירו ומקדשו כי לעולם חסדו

הודו למצמיח קרן לבית דוד כי לעולם חסדו

הודו לבוחר בבני צדוק לכהן כי לעולם חסדו

הודו למגן אברהם כי לעולם חסדו

הודו לצור יצחק כי לעולם חסדו

הודו לאביר יעקב כי לעולם חסדו

הודו לבוחר בציון כי לעולם חסדו

הודו למלך מלכי מלכים כי לעולם חסדו

וירם קרן לעמו תהלה לכל חסידיו

לבני ישראל עם קרבו הללויה

משה צבי סגל: ספר בן סירא השלם http://www.kotar.co.il/kotarapp/index/Book.aspx?nBookID=99238913

Das Buch Jesus Sirach, Kapitel 51, Vers 12  http://www.uibk.ac.at/theol/leseraum/bibel/sir51.html

Danket dem Herrn, denn er ist gut, denn seine Huld währt ewig.

Danket dem Gott der Lobgesänge, denn seine Huld währt ewig.

Danket dem Wächter Israels, denn seine Huld währt ewig.

Danket dem Schöpfer des Alls, denn seine Huld währt ewig.

Danket dem Erlöser Israels, denn seine Huld währt ewig.

Danket dem, der Israels Versprengte sammelt, denn seine Huld währt ewig.

Danket dem Erbauer seiner Stadt und seines Heiligtums, denn seine Huld währt ewig.

Danket dem, der dem Haus David Macht verlieh, denn seine Huld währt ewig.

Danket dem, der Zadoks Söhne zu Priestern erwählt hat, denn seine Huld währt ewig.

Danket dem Schild Abrahams, denn seine Huld währt ewig.

Danket dem Fels Isaaks, denn seine Huld währt ewig.

Danket dem Starken Jakobs, denn seine Huld währt ewig.

Danket dem, der Zion erwählt hat, denn seine Huld währt ewig.

Danket dem König der höchsten Könige, denn seine Huld währt ewig.

Seinem Volk verleiht er Macht - das ist ein Ruhm für all seine Frommen,

für Israels Söhne, das Volk, das sich ihm nahen darf. Halleluja!