אפילו האל עצמו אינו רשאי להביע דעה ואם הוא משמיע בת קול ומנסה להכריע שלא כהלכות חכמים משיבים לו: "לא בשמיים היא". עמ' 2 (מבוא לברית דמשק) אלישע קימרון: מגילות מדבר יהודה – החיבורים העבריים – כרך ראשון http://www.kotar.co.il/kotarapp/index/Book.aspx?nBookID=95358833

Sogar Gott selbst ist nicht berechtigt, seine Meinung zu äußern, und selbst wenn er eine Stimme vom Himmel hören lässt und versucht zu beweisen, dass die Gesetze der Weisen nicht seinem Willen entsprechen, erwidern sie ihm: "Nicht im Himmel ist sie (die Gesetzgebung)". Introduction to The Damascus Covenant (Page xxiii) Elisha Qimron: The Dead Sea Scrolls - The Hebrew Writings - Volume One

רחל אליאור: "מקדש ומרכבה, כוהנים ומלאכים, היכל והיכלות במיסטיקה היהודית הקדומה" עמ' 115: המחלוקת בגילוייה השונים הייתה נטושה בין שתי תפיסות זמן: (א) תפיסת זמן דטרמיניסטית קבועה ממקור שמימי, קשורה בסדרי בראשית הנצחיים ובחוקי הטבע המחזוריים ומשתקפת בלוח שמשי קבוע, שעל פיו חלים המועדים ביום קבוע בשבוע ולא רק בחודש מסוים – לפי לוח הנשמר ללא שינוי בידי מלאכים וכוהנים, המעידים על מקורו האלוהי, מספרים בספרים על מהותו השמימית ואומרים כביכול "כי בשמים היא"; (ב) תפיסת זמן הנתונה להכרעה אנושית משתנה וקשורה בתצפית של כל אדם, המשתקפת בלוח ירחי משתנה, המופקד בידי הנהגה הנסמכת על כלל ישראל ובידי בית דין המקבל עדות מכל אדם, הנהגה המתחשבת באינטרסים ארציים ובשיקול ענייני הנוגע לטובת הציבור ונשענת על הכלל המכריע "כי לא בשמים היא".

מגילות קומראן - מבואות ומחקרים - עורך מנחם קיסטר - עמ' 163: חכמי הפרושים, שרצו לשתף את המוני בית ישראל בטקס החגים, התירו לעולי הרגל להקיף את המזבח בעת טקסי חג הסוכות ואף הורו להוציא את המנורה והשולחן מן המקדש כדי להציגם בפני עולי הרגלים. מחבר מגילת המקדש התנגד למנהגים האלה והוא שילב במגילה חוק האוסר הוצאת השולחן מן המקדש "ולא ימוש מן המקדש" (טור ג, שורה 11).

Die Pharisäer, die die Massen des Volkes Israel an den Zeremonien der Festtage beteiligen wollten, erlaubten den Pilgern, während der Zeremonien zu Sukkot den Altar zu umkreisen und gaben sogar Anweisung, die Menorah und den Schaubrottisch aus dem Tempel herauszuholen, um ihn vor den Pilgern darzustellen. Der Verfasser der Tempelrolle war gegen diese Bräuche und fügte in seine Rolle ein Gesetz ein, das verbot, den Schaubrottisch aus dem Tempel herauszubringen "und soll nicht weichen vom Heiligtum" (Spalte 3, Zeile 11).

בבית המקדש העם נאסף בו משפחות-משפחות. הפעם היחידה שחריגה לכך היא מוצאי יום טוב בסוכות – בשמחת בית השואבה. הפרדה מלאה נהגה בבירור החל מן המאות 12-11. נחמיה ז, סז: "משררים ומשררות מאתים וארבעים וחמשה"

Im Tempel versammelte sich das Volk Familienweise. Die einzige Ausnahme bildete das Wasserschöpffest am Ausgang von Sukkot (welches erst von den Pharisäern eingeführt wurde!). Eine vollständige Trennung (zwischen Männern und Frauen) begann erst im 11./12. Jahrhundert.

Die Pruschim (zu deutsch Pharisäer) spalteten sich von der jüdischen Hauptströmung der Zadokim (Sadduzäer) ab und führten neue Sitten und Bräuche ein. Mit der Zeit wurden sie zu den Siegern der Geschichte - aber immerhin hatte es Rabbi Akiba noch nötig, denjenigen ordentlich zu drohen, die die Schriften lasen, die er außerhalb des jüdischen Kanon gelassen hatte:

רבי עקיבא: "הקורא בספרים חיצונים - אין לו חלק לעולם הבא." (משנה, סנהדרין י, א)

Sanhedrin Elfter Abschnitt: "Ganz Jisrael hat einen Anteil an der zukünftigen Welt ... Folgende haben keinen Anteil an der zukünftigen Welt ... R. Akiba sagt, auch wer die außenseitigen Bücher liest ..." (d.h. die so genannten Apokryphen).

In das Hauptgebet wurde ein Segensspruch eingefügt, der genau genommen ein ganz deutlicher Fluch ist:

Rabbiner Chajim Halevy Donin schreibt in seinem Buch "Jüdisches Gebet Heute" im Abschnitt über "Die Amida - Schmone Esre, das Achtzehn-Gebet" über den zwölften Segensspruch "Birkat haMinim" auf Seite 90:

"ולמלשינים אל תהי תקוה וכל עושה רשעה כרגע יאבדו וכלם מהרה יכרתו והזדים תעקר ותשבר ותמגר ותכניע במהרה בימינו. ברוך אתה יי שובר איבים ומכניע זדים."

"Den Verleumdern sei keine Hoffnung, und alle Ruchlosen mögen im Augenblick untergehen, alle mögen sie rasch ausgerottet werden, und die Trotzigen schnell entwurzle, zerschmettre, wirf nieder und demütige sie schnell in unseren Tagen. Gelobt seist du, Ewiger, der die Feinde zerbricht und die Trotzigen demütigt!"

Der Talmud deutet an, dass dieser Segensspruch, der sich gegen die ketzerischen Sekten im Judentum richtet, in Jawne zur Zeit des Rabbi Gamliels des Älteren (im zweiten Jahrhundert der Zeitrechnung) festgesetzt wurde als der zusätzliche neunzehnte Segensspruch (Brachot 28 b) ... Die ersten Worte "Al HaMinim" - gegen die Abtrünnigen - waren ursprünglich gegen die dem Judentum feindlichen Samaritaner gerichtet. Nachdem diese als Gefahr ausschieden, wurde der Segensspruch fortgelassen. Darauf erschien die Sekte der Sadduzäer als Bedrohung und der Segensspruch wurde erneut aufgenommen und gegen sie gerichtet mit dem Zusatz "den Zadokim sei keine Hoffnung."

In Brachot 28 b hört sich das so an: "Schimon der Flachsmann ordnete vor R. Gamliel in Jawne die achtzehn Segenssprüche in ihrer Reihenfolge. Da sprach R. Gamliel zu den Weisen: Gibt es jemand, der einen Segensspruch gegen die Minäer abzufassen weiß? Hierauf stand Schmuel der Kleine auf und fasste ihn ab ... Traue dir selbst nicht bis an deinen Sterbetag, denn Jochanan, der Hohepriester war achtzig Jahre Hohepriester und zuletzt wurde er Sadduzäer."

Die einzige Erklärung für diesen Fluch ist, dass die abgespaltene Partei der Pharisäer sich damit gegen die ehemalige Hauptströmung des Judentums wehrt - und das offensichtlich bis heute - denn dieser Fluch ist nach wie vor in den Gebetsbüchern enthalten und wird dreimal täglich gebetet!