ראה תאריך בלוח

על המקור של יום הכיפורים: http://www.daat.ac.il/daat/hasfarim/hayovlim/34.htm

http://pluto.huji.ac.il/~mselio/mahshevet-22-pp-3-52-elior.pdf

כמה ציטוטים: עמ' 42: העירים החוטאים לימדו את בני האדם את לוח הירח.

עמ' 49: בית צדוק ואנשי בריתם ... כונו מאוחר יותר בידי מתנגדיהם בשם צדוקים, ומסורותיהם נדחקו לתהום הנשיייה.

מסורת בית צדוק ... נדחקה הן מן הזיכרון החשמונאי שנגדו נאבקה במשך מאה ועשרים שנה, הן מן הזיכרון הפרושי שהתנגד למסורת בית צדוק לאחר החורבן, בשעה שביקש לכונן סדר חדש, לוח חדש וזיכרון חדש.

המסורות השונות מלפני הספירה על ... הקשורות ... ללוח הירח וללוח השמש ...  לבני חושך החיים על פי לוח הירח ... ולבני אור, החיים על פי לוח השבתות השמשי, שנלמד בימי חנוך ומלכי צדק, והונחל שנית בימי משה ואהרון, כאמור בפתיחת ספר היובלים.

Siehe Datum im Kalender

Über den Ursprung von Jom Kippur: http://apokryphen.diebibel4you.de/jubel29.html

Nachfolgend zwei Zitate aus dem hebräischen Artikel von Frau Professor Rachel Elior:

Seite 42: Die gefallenen Engel lehrten die Menschen den Mondkalender.

Seite 49: Das Haus Zadok und die mit ihm Verbündeten ... wurden später von ihren Gegner mit dem Namen Zadokim bezeichnet, und ihre Traditionen wurden in die Tiefe der Vergessenheit verdrängt.

Die Tradition des Hauses Zadok wurde sowohl aus der Erinnerung der Hasmonäer ausgelöscht, die während 120 Jahren dagegen kämpften, als auch aus der Erinnerung der Pharisäer, die gegen die Tradition der Sadduzäer waren und nach der Zerstörung des Tempels eine neue Ordnung, einen neuen Kalender und eine neue Erinnerung schaffen wollten.

Die verschiedenen Traditionen vor der Zeitrechnung über ... sind verbunden ... mit dem Mondkalender und mit dem Sonnenkalender ... die Söhne der Finsternis leben nach dem Mondkalender ... und die Söhne des Lichtes, die nach dem Sonnenkalender der Schabbate leben, der gelehrt wurde in den Tagen von Henoch und Malkizedek, und zum zweiten Mal eingeführt wurde in den Tagen von Mosche und Aharon, wie in der Eröffnung des Buches der Jubiläen gesagt wird.

http://pluto.huji.ac.il/~mselio/var.html

זמן יהודי

מאת: פרופ' רחל אליאור, האוניברסיטה העברית, ירושלים

המילה זמן איננה נזכרת בחומש שכן זמן הוא מושג ערטילאי נטול שייכות ואילו החומש מבטא השקפת עולם שבה הזמן מגבש זהות ייחודית ומתייחס לרגע היסטורי עתיר משמעות הקשור בגילוי אלוהי ובמעבר מעבדות לחירות. המילה העברית העתיקה המציינת את מושג הזמן היא מועד המתייחסת לזמן מקודש שמקורו בציווי משמים הפונה לעדה ולציבור המעידים עליו במעגל חייהם. הזמן היהודי מתחיל בספר שמות עם יציאת מצרים, בספר שנזכרת בו לראשונה המילה עם ביחס לבני ישראל. דהיינו החודש שבו חל סיום השעבוד והחודש שבו מתחילה החירות עם יציאת מצרים, הוא הרגע שבו מתחיל הזמן היהודי כזמן היסטורי. בספר שמות בפרק יב, ב נאמר: "החדש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה" ובפרק יג, ד נאמר: "היום אתם יוצאים בחודש האביב". החדש הראשון בלוח היהודי המקראי הוא חודש ניסן, חודש האביב, שבו התרחשה יציאת מצרים, ועל פי לוח השנה היהודי העתיק הוא החודש שבו מתחילה השנה, ובו נברא העולם, שכן הוא זה המציין את המעבר המכריע משעבוד לחירות. כדי לזכור מעבר זה, שמהותו היא החלפת שיעבוד אנושי בהבטחת חירות אלוהית, או החלפת חיים שאין בהם ריבונות על הזמן, לחיים שיש בהם מחזוריות קצובה מקודשת של עבודה ושביתה, מצווה התורה על שבועה של חירות ועל מחזורי זמן משביתים בסדר שביעוני המכונים מועדי ה' מקראי קודש.

הזמן היהודי מחולק לשביעיות המנציחות את השביתה משעבוד, במחזוריות שביעונית שנתית ובמחזוריות שביעונית רב שנתית. השנה מתחלקת לשבתות מדי שבעה ימים, לשבעת מועדי ה' בשבעת החודשים הראשונים של השנה (ויקרא כג, א-מד) והזמן ההיסטורי הרב-שנתי מתחלק לשמיטות מדי שבע שנים וליובלים מדי שבע שביעיות שנים.( ויקרא כה, א-יד). כל אחד ממחזורי זמן אלה מבטא השבתה מפעילות יוצרת וויתור על שיעבוד לעבודה ועל עשיית רווחים, בשמו של רעיון החירות והשוויון. השבת המוגדרת כ "שבת שבתון מקרא קודש כל מלאכה לא תעשו" (ויקרא כג, ג) היא הבסיס לזמן היהודי, שכן היא יחידת זמן שביעונית התלויה בציווי אלוהי, בספירה, במניין ובעדות. אין היא נראית בעין ואין היא מתחייבת מתמורות הטבע אלא היא קיימת רק למשמע אוזן והיא קיימת משעה שהיא כתובה על ספר ומעידה על זיכרון ועל ברית, משעה שמתקיים מניין רצוף של שביעיות ימים, הנשמר בידי עדה זוכרת. על פי הלוח העתיק שנמצא במגילות מדבר יהודה, שנכתבו בידי הכוהנים לבית צדוק במאות האחרונות שלפני הספירה, שבעת מועדי ה' מקראי קודש שנאסרת בהם כל מלאכה, נמנים כדלהן: פסח בארבעה עשר לחודש הראשון; חג המצות בחמישה עשר לחודש הראשון שהוא חג בן שבעת ימים; יום הנף העומר שחל ביום ראשון הראשון אחרי חג המצות, בכ"ו לחודש הראשון, חג השבועות הוא חג הביכורים חל ביום ראשון שבע שבתות לאחר מכן, במחצית החודש השלישי, ט"ו בסיון. בחודש השביעי באחד לחודש חל שבתון זכרון תרועה, בעשור לחודש השביעי יום הכיפורים ובחמישה עשר לחודש השביעי חג הסוכות במשך שבעת ימים. שבעת המועדים דלעיל חלים בשבעת חודשי השנה הראשונים בין ניסן, החודש הראשון לתשרי, החודש השביעי. בלוח העתיק המפורט בספר חנוך, ספר היובלים, מגילת המזמורים, מקצת מעשי התורה, ספר נוח, ובשירות עולת השבת, שנמצאו בין מגילות מדבר יהודה, בכל שנה היה מספר ימים קבוע 364 ובכל שנה היו 52 שבתות, שמועדן קבוע. צירופם של ימי מועד אלה של שבעת מועדי ה' העולה 18(בניכוי שבתות) למספר שבתות השנה 52 (364:7=52) מעלה שבעים ימים. מנורת המקדש בת שבעת הקנים הייתה זיכרון מוחשי מקודש לסדר שביעוני זה, על מחזוריו השבועיים המועדיים, והשנתיים.
העם היהודי היה העם היחיד בעת העתיקה שזכה לשבעים ימי חירות מדי שנה, שכן ימי "מועדי ה' מקראי קודש" היו אסורים בכל מלאכה על כלל הציבור. מחזוריות שביעונית זו המשיכה במחזורי השמיטות והיובלים מדי שבע שנים ומדי שבע שביעיות שנים, שבכל אחד ממחזורים שביעוניים אלה גדל הויתור על הריבונות האנושית לטובת רעיונות של שוויון וחירות.

חג הפסח, חג החירות, ראשון המועדים, הוא חג של מעברים, חג של סיום וחג של ראשית. עבודותיו של בלו פינרו עוסקות בכמה היבטים של מעברים אלה. בעבודה "העברים" מתואר המעבר במים, מארץ העבדות לארץ החירות, ממציאות משעבדת ידועה ומייסרת, ממנה מבקשים לברוח, למציאות לא ידועה ולא מוכרת, שיש בה הבטחה של חירות ותהייה של אי ידיעה. מהות השעבוד ומהות החירות קשורות בריבונות על הזמן: עבד הוא מי שאיננו אדון על זמנו וכל זמנו כפוף לשרירות לבו של הזולת, וכבול לתועלתו ולרווחתו. בן חורין הוא מי שזמנו בידו, וחלוקתו ברשותו, לתועלתו ולרווחתו שלו ושל זולתו, ברצונו ובבחירתו. הזמן היהודי, בביטוייו בעת העתיקה, ביקש להבטיח שלכל אדם ללא כל תנאי מסייג, יובטח יום של שוויון וחירות מדי שבעה ימים, ושלכל אדם יהיו שבעים ימי חירות ושביתה מעבודה, בכל שנה. אי אפשר להפריז בחשיבותו של רעיון זה, שכן בעולם העתיק חלקים נכבדים מהאוכלוסייה היו משועבדים נטולי חירות, דהיינו עבדו במשך כל השנה כולה ללא חג וללא שבת או ללא זכות שביתה ומנוחה.
המעבר במים, הקשור לחציית ים סוף, יכול להתפרש בפנים רבות אבל בכל אחד מפנים אלה, בראש ובראשונה, מתחולל כאן מעבר. שם העבודה, העברים, קשור למקור השם העתיק, מעבר לנהר, המתייחס לקבוצה שעוברת ממקום למקום, קבוצה שעזבה עולם אחד ידוע ומוכר, ועברה לעולם לא ידוע בכוחה של הבטחה אלוהית, או בכוח המצוקה והשעבוד שדחפו אותה לקחת את גורלה בידה, לקום וללכת אל הלא נודע, לחצות את הים, לעבור מהמוכר אל הנעלם.

העבודה הקרויה "שייך לשום מקום, לזמן אחר" מבטאת את תודעתו של העקור והבורח, נטול השייכות ונטול הזמן. כזה היה מצבם של בני ישראל שעזבו את מחוזות השעבוד הידועים והמוכרים, והלכו אל המרחב הלא נודע הקרוי מדבר. ארבעים שנה היו ההולכים נטולי בית, נטולי כתובת, נטולי ידיעה על המקום שאליו מועדות פניהם, נושאים עמם את זיכרון "בית עבדים" של העבדות, ואת תקוות החירות, בית בארץ המובטחת, הלא נודעת. העבודה "שני אנשים עם בית" מבטאת את אובדן הבית שחווים העקורים והבורחים, ואת התקווה לבית בארץ המובטחת, תקווה שלא התממשה לגבי יוצאי מצרים שכן דור המדבר, שהעבדות הייתה טבועה בו, לא זכה כידוע להיכנס לארץ. ברוחם ובגופם נשאו העוזבים ההולכים במדבר את זיכרון ביתם ב"בית עבדים" ואת תקוות הבית המיוחל בארצם של בני החורין. מן האחד ברחו ואל השני לא הגיעו, רק בעיני רוחם קיימו בית זה. העבודה אישה עם בית בראשה" שייכת גם היא לעולם הדימויים של מנוחה ונחלה, בית וקירבה, נוסח דברי חז"ל "אשתו זו ביתו", אבל היא יכולה להתפרש גם כאישה המתגעגעת לבית, אחת משישים הריבוא שיצאו ממצרים ונדדו עד כלות במדבר, איבדו את כל אשר להם מלבד את הגעגוע לבית שעזבו, ואת הכיסופים לבית שעוד לא הכירו.

הדבר היחיד שהביאו אתם צאצאי יוצאי מצרים מן המדבר אל הארץ המובטחת, היה חוק כתוב, וזיכרון של התגלות אלוהית התובעת הכרה באל יחיד בורא שמים וארץ, אל ההיסטוריה והזמן, אל הסיפור והספר, העדות והמועד, הקובע את הזיכרון בזיקה לפסוק "אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם" ומשכיח את זיכרון התרבות הקודמת ממנה נעקרו. הקדושה והקודש מתייחסים בחומש לזמן ולא למקום, למועד ולא לארץ, לזיכרון המופשט של החירות ולא למציאות המוחשית שתמיד כפופה לסכנת השיעבוד. האל המקראי הוא אל הדוחה את השעבוד ומקדש את החירות, ותובע את קידושו של הזמן במחזוריות שביעונית נצחית למען הבטחת החירות לכלל, ואיננו מקדש את המקום. (הביטוי ארץ הקודש הוא המצאה מאוחרת, בעוד ש"מועדי ה' מקראי קודש" או "זכור את יום השבת לקדשו" מצוי בתשתית המחשבה היהודית העתיקה ביותר).

יוצאי מצרים שאיבדו כל אחיזה של מקום, זכו בתפיסה חדשה לגמרי של זמן. עובדה מאלפת היא שהעם היהודי שחווה חזור ושנה חוויות של גלות וגירוש, עקירה ורדיפה, שכולן כרוכות באבדן הזיקה החיה למקום, שמר בכל טלטוליו וגלגוליו את הזיקה העמוקה לזמן היהודי, זמן הכרוך בזיכרון בנוסח "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים" (שמות יג, ג). הזיכרון הכתוב, המזין את הלוח היהודי, ראשיתו בסיפור הבריאה המכונן את יחידת הזמן היהודי, שישה ימי מעשה ויום שביעי שבת. בעבודה המיקרוגרפית המציירת את פרשת בראשית על ביצה מתחבר האמן אל ראשית הזיכרון היהודי הכתוב, זיכרון המבטיח את שבועת החירות החל מסיפור שבעת ימי הבריאה ומבטיח לידה מחדש בכל דור ודור.

Jewish Time

By: Prof. Rachel Elior, Hebrew University, Jerusalem

The word time (זמן, zman) does not appear in the Pentateuch, for time is an intangible, non-specific concept, while the Pentateuch expresses a worldview in which time consolidates a distinctive identity and relates to a richly meaningful historical moment that has to do with divine revelation and with the passage from slavery to freedom. The ancient Hebrew word that designates a concept of time is the word מועד, mo‘ed [which denotes a “set time”, and, through the other Hebrew words built from the letters of its root, עד, ‘ed, connotes witnessing, attesting, communing, meeting (Tr.)], which relates to a sanctified time that originates in a command from heaven addressed to the community (עדה, ‘edah) and a public that testifies or attests (מעידה, m‘eidah) about or to this command in the cycle of its life. Jewish time begins in the book of Exodus, with the exodus from Egypt, the book in which the word people, or nation (עם), is used for the first time in relation to the Children of Israel. That is to say, the month in which the end of servitude occurs, the month in which liberty begins with the exodus from Egypt, is the moment when Jewish time, as historical time, begins. In the book of Exodus, in chapter 12, verse 2, it is written: “This month is for you the head of the months – the first, for you, of the months of the year”. And in chapter 13, verse 4, it is written: “Today you set forth, in the month of Spring [אביב, aviv]”. The first month of the year in the biblical Jewish calendar is Nissan – the month also called Aviv, Spring, when the exodus from Egypt took place, and according to the ancient Jewish calendar this is the month with which the year begins, and the month in which the world was created, since it is the month that marks the decisive passage from servitude to liberty. In order to remember this passage, the essence of which is the exchanging of human servitude for a divine promise of liberty, or the exchanging of a life in which there is no sovereignty over time for a life in which there is a sanctified regular cyclicality of work and cessation from work, the Torah commands an oath of liberty [in Hebrew the words oath, שבועה, shvu’ah, seven, שבע, shev’a, and Sabbath, שבת, shabbat, are interconnected; the word for oath, shvu’ah, is related to the septadic cyclicality of set times of liberty; the word Sabbath comes from the root of the verb that means to cease from work] and cycles of time that regulate cessation from work, in a septadic sequence, and are called “set times of JHWH holy convocations” ( מועדי ה' מקראי קודש , mo’adei hashem mikraei kodesh).
Jewish time is divided into septads that eternalize cessation from servitude, in a septadic cyclicality within the year as well as a septadic cyclicality across the years. The year is divided by Sabbaths every seven days, and by seven set times of JHWH in the first seven months of the year (Leviticus 23.1-44), while historical multi-ennial time is divided by fallow shmitah years every seven years (Deuteronomy 15) and jubilees every seven septads (7x7 = 49) of years (Leviticus 25.1-14). Each of these cycles of time expresses a cessation from creative activity and an eschewal of servitude to work and of making profits, in the name of the idea of liberty and equality. The Sabbath, which is defined as “a sabbatical Sabbath, a holy convocation, no work shall you do” (Leviticus 23.3) is the basis of Jewish time, for it is a septadic unit of time that depends on a divine command, on numbering, on counting and on testifying. It is not visible, nor is it necessitated by natural processes; it exists only when heard of, and it exists since the time when it was written in a book, testifying to a memory and a covenant, since the time there has existed a continuing counting of septads of days that has been preserved and observed by a community that remembers. According to the ancient calendar that was found among the scrolls from the Judean desert, which were written by the Zadokite priests during the last centuries before the Common Era, the seven “set times of JHWH holy convocations”, when all work is prohibited, are as follows: Passover on the fourteenth day of the first month; the Feast of Unleavened Bread that begins on the fifteenth day of the first month and goes on for seven days; the Day of the Waving of the Omer, which falls on the first First Day [i.e., Sunday] after the Feast of Unleavened Bread, on the twenty-sixth day of the first month; the Feast of Weeks which is also the Feast of the First Fruits, begins on the First Day seven Sabbaths later, in the middle of the third month, on the 15th of Sivan. In the seventh month, on the 1st of the month is the Sabbatical of Remembrance of the Trumpet-Blast; on the 10th day of the seventh month is the Day of Atonement, and on the 15th day of the same month is the Feast of Tabernacles that is another seven-day feast. The seven “set times” just named occur in the first seven months of the year, between the first month, Nissan, and the seventh month, Tishrei. In the ancient calendar that is outlined in diverse scrolls found in the Judean desert – in the book of Enoch, the book of Jubilees, the Psalms Scroll, the polemical document Miqsat Maasei Torah, the book of Noah and the Songs of the Sabbath Offering – each year contained a fixed number of 364 days, and 52 Sabbaths (364:7 = 52), on set dates. All the “set time” days included in the seven “set times of JHWH” listed above come to 18 days in all (not counting the Sabbaths). Adding these 18 “set time” days to the 52 Sabbaths in the year, gives a result of seventy days. The seven-branched candelabrum (menorah) was a perceptible holy remembrance of this septadic order, with its annual, set-time, and weekly cycles.
The Jewish people was the only people in antiquity that had seventy days of liberty every year, for on the days of the “set times of JHWH / holy convocations” any kind of work was prohibited to all. This septadic cyclicality was continued in the cycles of fallow and jubilee years every seven and seven times seven years, and in each of these septadic cycles the eschewal of human sovereignty in favor of ideas of equality and liberty increased.

The Feast of Passover, which is also the Feast of Liberty, is a feast of passages, a celebration of a conclusion and a celebration of a beginning. Belu-Simion Fainaru’s works engage with several aspects of these passages. The work The Hebrews depicts the passage through the water, from the land of bondage to the land of liberty, from a known, harsh, subjugating reality, from which they are trying to flee, to an unfamiliar reality with its promise of liberty and its wondering about the unknown. The essence of servitude and the essence of liberty are connected with sovereignty over time: a slave is someone who is not master of his time, and all his time is subject to the arbitrary will of another, and is bound to the latter’s needs and welfare. A free man is someone whose time is his own, to divide as he sees fit, for his own needs and welfare and for the needs and welfare of others, by his own will and his own choice. Jewish time, as expressed in antiquity, sought to make sure that every person, without any limiting condition, would be assured one day of equality and liberty every seven days, and that each person would have seventy days of liberty and cessation of work every year. It is impossible to exaggerate the importance of this idea, for in antiquity large portions of the population lived in servitude without any liberty, working all year long without a feast day or a Sabbath or any right to cease work and to rest.
The passage through the water, which has to do with the crossing of the Red Sea, “in the sea on dry land” (Exodus 14.22), may be interpreted in many ways, but in each of these ways, what takes place here first of all is a passage (
מעבר, ma‘avar). The work’s title, The Hebrews (העבריים, ha‘ivriim) is connected with the source of the ancient name, Across/ Past/ On-the-Other-Side-of (מעבר, me‘ever) the River (Joshua 234.3; 2 Samuel 16), which is to say that “The Hebrews” is not only the name of a language or a people who speaks that language, but also means “the People Who Crossed The River”, and refers to a group that passes from one place to another, a group that has left one known, familiar world, and has passed to an unknown world empowered by a divine promise, or, pushed by servitude and oppression to take its fate in its own hands, has got up and gone to the unknown, has crossed the sea, has passed from the familiar to the unexplored.
The work titled Belongs Nowhere and to Another Time expresses the consciousness of the uprooted, the fleeing, who do not belong to any place or time. Such was the condition of the Children of Israel who left the known and familiar regions of servitude and went to the unknown space that is called a desert. For forty years they wandered without a home, without an address, without any knowledge about the place they were going to, carrying with them a memory of the “house of bondage” of their slavery, and the hope of liberty, for a home in the still unknown promised land. The work Two People and a Home expresses the loss of a home that is experienced by the uprooted and the fleeing, and the hope for a home in the promised land, a hope that was not realized by those who came out of Egypt because, as we know, the generation of the wilderness, in whom slavery was ingrained, did not attain to enter this land. In their body and their spirit, this generation bore the memory of their previous home in the “house of bondage” and the hope of the longed-for home in the land of the free. They fled from the one and did not arrive at the other, which they sustained only in the eyes of their spirit. The work Woman with a Home, too, belongs to the world of images of rest and settling, of a home and intimacy, as in the saying of the Sages, “his wife is his home”, but it can also be interpreted as a woman who longs for a home, one of the sixty myriads who came out of Egypt and wandered until they died in the desert, losing all they had except the nostalgia for a home they had left and the yearning for a home they had not yet known.
The only thing that the offspring of the generation that came out of Egypt brought with them to the promised land was a written law, and a memory of a divine revelation that demands recognition of a single God, creator of heaven and earth, the God of history and of time, the God of the story and of the book, of the testimony (
העדות, ha‘edut) and of the “set time” (מועד, mo‘ed), which stabilizes memory in the context of the verse “These are the set times of JHWH holy convocations that you shall convoke at their set time”, which replaces the memory of the culture from which they were uprooted. Holiness (קדושה, kedushah) and the holy (קודש, kodesh), in the Pentateuch, refer to time (זמן), not to place (מקום), to a set time (מועד), not a land (ארץ), to the abstract memory of liberty, not to the concrete reality which is always subject to the danger of servitude. The scriptural God is a God who rejects servitude and sanctifies (makes holy, מקדש, mekadesh) liberty, and demands the sanctification of time in an eternal septadic cyclicality in order to promise liberty to all, but does not sanctify the place. (The expression “holy land” is a late invention, while “set times of JHWH holy convocations” or “Remember the Sabbath day to sanctify it” are fundamental to the most ancient Jewish thought.)
The desert generation, who lost any hold on a place, obtained an entirely new perception of time. It is an illuminating fact that the Jewish people, which over and over again has experienced exile and deportation, uprooting and persecution, all of which involve loss of a living connection to a place, has – through all its wanderings and transformations – preserved its profound connection with Jewish time, time that involves memory, as in “Remember this day on which you got out of Egypt out of the house of bondage” (Exodus 13.3). The written memory, which informs the Jewish calendar, begins with the story of the Creation, which establishes the Jewish time unit – six days of doing [making, working] and a seventh day, a Sabbath, a day of cessation from work, a day of freedom. In the micrographic work In the Beginning, in which the first “portion” of the book of Genesis is painted on an egg, the artist connects with the beginning of the written Jewish memory, a memory that secures, makes sure, the oath of liberty that starts with the story of the Seven Days of Creation, as well as continued septadic rebirth in every generation.